נהיגה בזמן פסילה ללא רשיון נהיגה וביטוח תקפים

נהיגה בזמן פסילה ללא רשיון נהיגה וביטוח תקפים

הליך: ת"ע 013097/99
ערכאה: בית המשפט לתעבורה תל אביב – יפו
תאריך: 14.9.00
שופטים: כב' השופט ציון קאפח
צדדים: מדינת ישראל (שרית קריספין) – נגד – מאיר הדר (ארז רופא)
נושא: נהיגת רכב בזמן פסילה ללא רשיון נהיגה וביטוח תקפיםבית המשפט לתעבורה בתל אביב – יפו עונה על השאלות הבאות:
1.    האם לאישור ההפקדה יש נפקות משפטית ככל שהיא נוגעת לחישוב הנכון של תקופת הפסילה?
2.    מה הדין במקרה בו נפסל אדם מלהחזיק ברשיון נהיגה ובשעת גזר הדין רשיון הנהיגה שלו לא היה בתוקף והוא לא טרח להגיע חמזכירת בית המשפט ולבצע הפקדה?
3.    האם לשון תקנה 557 לת.ת לעניין מניין הפסילה, משרתת תכלית חקיקתית כלשהי?
4.    מתי יחל מניין הפסילה במקום בו אבד הרשיון והוא פקע?
5.    מהי קביעת הסייג שבסעיף 34 יט' לחוק העונשין לעניין אי ידיעת הדין?
6.    מהי קביעת הסייג שבסעיף 34 יח' לחוק העונשין?
7.    מהו תנאי ההרשעה המוקדם על פי סעיף 67 א' לפקודה?
8.    האם ידיעת הדין מהווה יסוד מיסודות העבירה של נהיגה בזמן פסילה?

בעניין: מדינת ישראל
ע"י ב"כ עוה"ד שרית קריספין                     המאשימה
נגד
מאיר הדר
ע"י ב"כ עוה"ד ארז רופא הנאשם פסק דין הנאשם זכאי בדין

1.    נגד הנאשם, מאיר הדר, הוגש כתב אישום שעניינו נהיגת רכב בזמן פסילה בצירוף האישומים של נהיגת רכב ללא רשיון נהיגה וביטוח תקפים עבירות על פי הסעיפים 67 ו- 10 א' לפקודת התעבורה וסעיף 2 א' לפקודת ביטוח רכב מנועי.

2.    על פי כתב האישום נהג הנאשם רכב ברחובה של עיר ביום 16.7.97.

לטענת התביעה – כמפורט בכתב האישום – בנהיגתו נהג הנאשם בזמן פסילה שכן הוא נפסל מלהחזיק רשיון נהיגה לתקופה של 4 חודשים ביום 9.1.97 (ת"פ ת"א 224353/96), מועד תחילת ביצוע הפסילה נדחה ליום 16.1.97 אך הנאשם לא הפקיד את רשיון הנהיגה שלו במזכירות בית המשפט ומכאן שביום הנהיגה – 6 חודשים לאחר מכן – היה הנאשם עדיין בפסילה אף שמניינה טרם החל.

3.    כאן המקום לציין כי התביעה משתיתה את טענתה כי הנאשם נהג בזמן פסילה, אף שחלפו כ- 6 חודשים מיום תחילת הפסילה – על לשון סעיף 42 ג' (1) לפקודת התעבורה שזו לשונו:

"בחישוב תקופת הפסילה לא יבואו במנין:
(1) התקופה שחלפה עד מסירת הרשיון לרשות שנקבעה לכך בתקנות ובדרך שנקבעה".

הואיל ואין חולק כי הנאשם לא עשה דבר וחצי דבר להפקדת רשיונו מיום תחילת הפסילה ועד ליום בו נתפס נוהג, גורסת התביעה כי בתקופה זו היה הנאשם בפסילה ומניינה טרם החל.

4.    ב"כ הנאשם, עו"ד ארז רופא, הודה בנהיגה אך כפר בעובדה כי הנאשם היה בפסילה עת נהג. בענין זה סומך הסניגור המלומד את יתדותיו לנוכח העובדה כי תוקף רשיון הנהיגה של הנאשם פקע בשנת 1992 ועל לשון תקנה 557 לתקנות התעבורה (להלן : "התקנה").

5.    הואיל והעובדות הצריכות להכרעה אינן שנויות במחלוקת נסמכו הצדדים על תיק בית המשפט בו נפסל הנאשם, הודעת הנאשם ומסמכים שונים.

6.    להלן העובדות הצריכות לענין כפי שהן עולות מהמסמכים אשר הוגשו על ידי הצדדים.

א.    ביום 9.1.97 גזרה כב' השופטת פליגלמן על הנאשם עונש הכולל 4 חודשים פסילת רשיון נהיגה בפועל.

ב.    לבקשת ב"כ הנאשם אשר נוכח בדיון, דחתה השופטת את תחילת הפסילה ליום 16.1.97.

ג.    ביום 16.7.97 נהג הנאשם רכב מנועי, נעצר על ידי שוטר לבדיקת רשיונות שם הוברר, לטענת התביעה, כי הוא נהג בזמן פסילה.

ד.    ביום 11.8.97 קיבל הנאשם אישור על הפקדת רשיון נהיגה שתוקפו מיום 2.2.97. (ר' מסמך ההפקדה בת1/, אשר הוגש אף על ידי ב"כ הנאשם וסומן נ6/ ולהלן : (אישור ההפקדה).

7.    אין חולק כי על פי אישור ההפקדה – אשר ניתן רטרואקטיבית – החל מנין הפסילה ביום 2.2.97 והסתיים ביום 2.6.97 ומכאן שעל פי אישור זה לא נהג הנאשם בזמן פסילה מאחר והנהיגה בוצעה חודש לאחר מכן.

8.    הואיל והוצאת אשור ההפקדה הינו מעשה מנהלי של מזכירות בית המשפט, חולקת התביעה למעשה על תקפותו של אישור זה.

בנידון זה, מקובלת עלי גישת התביעה. אין לאישור ההפקדה כל נפקות משפטית ככל שהיא נוגעת לחישוב הנכון של תקופת הפסילה מה עוד שאישור זה הוצא בדיעבד, לאמור, רק לאחר ביצוע מעשה עבירה לכאורה.

9.    השאלה העומדת להכרעה הינה איפוא מה הדין במקרה בו נפסל אדם מלהחזיק ברשיון נהיגה ובשעת גזר הדין רשיון הנהיגה שלו לא היה בתוקף והוא לא טרח להגיע למזכירות בית המשפט ולבצע הפקדה.

10.    בענין זה מפנים שני הצדדים ללשון תקנה 557 לתקנות שכותרת המשנה שלה הינה : "רשיון שפקע תוקפו או אבד".

לצורך פרשנותן הנכונה של תקנות משנה א' ב' וד' לתקנה, הגישו הצדדים שני פסקי דין. ע.פ. 954/97 בית המשפט המחוזי בת"א – יפו (ניסים לוי נ' מדינת ישראל, לא פורסם) מפי כב' השופט אדמונד לוי ואת רע"פ 9237/99 בית המשפט העליון רונן נ' מדינת ישראל (לא פורסם) מפי כבוד השופטת שטרסברג – כהן.

עיון בפסקי הדין מעלה כי התשובה לאופן חישוב הפסילה הינה כדלהלן :-

א.    רשיון נהיגה שפקע לפני גזר הדין, יחל מנין הפסילה רק מיום המצאת הרשיון שפקע או המצאת תצהיר בדבר אובדן הרשיון שפקע.

ב.    רשיון נהיגה שהיה בתוקף ביום גזר הדין יחל מנין הפסילה ביום הפקדת הרשיון בבית המשפט . אם אבד הרשיון, מיום המצאת תצהיר ואם פקע תוקפו (לאחר מתן גזר הדין!) מיום שלמחרת פקיעת התוקף.

11.    במקרה נשוא כתב אישום זה, פקע תוקף הרשיון לפני מתן גזר הדין ועל כן חישוב הפסילה צריך להימנות מיום המצאת התצהיר לבית המשפט, היינו, החל מיום 11.8.97 ומכאן שהנאשם נהג בזמן פסילה בחודש יולי 1997.

12.    כאן המקום לציין כי התוצאה העולה מפירוש התקנה הינה מוזרה במקצת. זה אשר תוקף רשיונו פקע לפני גזר הדין, תקופת הפסילה לא תחל להימנות אלא רק מהיום בו ימציא תצהיר בדבר אובדן הרשיון, באם לא יעשה כן יהא פסול עד קץ כל הדורות או עד להמצאת תצהיר.

נאשם אשר שפר עליו מזלו ואיבד את רשיון הנהיגה ותוקפו של זה האחרון פקע – הכל אחרי גזר הדין – יחל מנין הפסילה מיום פקיעת התוקף אף אם לא ינקוף אצבע וישב בחיבוק ידיים.

אני ער לקושי הפרשני של התקנה. כב' השופטים שטרסברג כהן ואדמונד לוי גרסו כי כל פירוש אחר יביא לתוצאה אשר אינה עולה בקנה אחד עם ההגיון. לאמור, לא יתכן שזה אשר תוקף רישיונו פקע לפני גזר הדין, תקופת הפסילה תחל להימנות מיום הפקיעה היינו, אף לפני גזר הדין!

על כן, סבורני כי לשון התקנה כפי שהיא מנוסחת היום, אינה משרתת תכלית חקיקתית כלשהי. אם רצונו של המחוקק למנוע תקלה מהציבור – הצגת רשיון נהיגה אגב נהיגה בזמן פסילה – אזי יש טעם של ממש בקביעה כי מנין הפסילה לא יחל אלא רק ביום שרשיון הנהיגה יומצא למזכירות.

ברם, באותה נשימה קבע המחוקק כי במקום בו אבד רשיון הנהיגה והוא פקע יחל מנין הפסילה מהיום שלמחרת הפקיעה לאמור, אין סכנה כלשהי שרשיון נהיגה יוצג הואיל וממילא פקע. מדוע אם כן לא ישמש אותו הגיון במקרה בו פקע הרשיון לפני גזר הדין. גם במקרה האחרון, אין רשיון נהיגה להציג.

נראה לי כי יש לתקן את לשון התקנה על ידי קביעה מפורשת וברורה כיצד יש לנהוג במקרים מעין אלה . לשון התקנה הנקוטה היום הינה מעורפלת ובלתי ברורה ולא בכדי ערכאות שונות הגיעו לתוצאות שונות בסוגיה כל כך פשוטה.

13.    חרף קביעתי לעיל כי הנאשם ביצע את מעשה העבירה , קרי, נהג בזמן פסילה (ראה סעיפים 10 , 11 לעיל) אני סבור כי אין הוא נושא באחריות פלילית למעשהו , הואיל ועומדים לו הסייגים הקבועים בסעיפים 34 יח' ו- 34 יט' (סיפא) לחוק העונשין תשל"ז – 1977 (להלן – "החוק") .

14.    סעיף 34 יט' קובע, עקרונית, כי אי ידיעת הדין אינה משמשת סייג לאחריות פלילית אלא אם כן, "… הטעות היתה בלתי נמנעת באורח סביר". (ראה, הסיפא לסעיף).

אני סבור כי טעותו של הנאשם, בנסיבותיו של מקרה דנן בדבר סיומה של תקופת הפסילה, היתה סבירה ובלתי נמנעת.

א.    כזכור, אוחז הנאשם באישור הפקדה המכשיר נהיגתו בדיעבד. האישור חתום על ידי מר פנחס דב גולדברגר מרכז מדור תעבורה בבית משפט השלום בתל-אביב יפו.
יתרה מזאת, בחקירתו במשטרה מיום 16.7.97 טען הנאשם :
"אין לי מה להפקיד. אני ידעתי שיש לי פסילה ל- 4 חודשים
והם נגמרו באפריל (הדגשה שלי – צ.ק.)… השוטר עצר אותי
ואמר לי שאני פסול לנהיגה ואמרתי לו שלא ידעתי שהפסילה
עדיין קיימת". (הדגשה שלי צ.ק.).
ר' שורות 14 – 8 לת1/.

מכאן קמה תמיהה גדולה כיצד זה נתן הפקיד אישור הפקדה רטרואקטיבי ? היה זה פרי משוגה ? או שמא פעל על פי ההנחיות אשר שררו אותה עת !

איך וכיצד נבט בראשו של הנאשם הרעיון כי תקופת הפסילה תמה אף שלא הפקיד במזכירות בית המשפט רשיון נהיגה או תצהיר.

איך ובאורח פלא הצליחו השניים לקלוע זה לדעת זה אף שאין ביניהם שיח ושיג, אלא אם כן נתפסו הם לשגגה אשר היתה נחלת הכלל אותה עת ואף במידה מסויימת היום.

הנה כי כן, הטעות בדבר סיומה של תקופת הפסילה (במועד מוקדם לזה של מעשה העבירה) אינה נחלת הנאשם בלבד אלא אף של מזכיר בית המשפט שהנפיק לנאשם, בטעות, אישור הנוגד לכאורה את הדין.

ב.    לא זו אף זו, גם בתי המשפט נחלקו בפירושה הנכון של תקנה 557. מחד, גרסו
כב' השופטים מודריק ואדמונה לוי בע"פ 402/98 ובע"פ 954/97, כי מנין
הפסילה יחל רק מיום שיומצא תצהיר ומאידך, פסק כב' השופט לרון
(ע"פ(באר-שבע) 295/95, דרדור נ' מדינת ישראל תקדין מחוזי כרך 95 (3) עמ' 601 ) כי : "מי שרשיונו פקע תקופת הפסילה לגביו מתחילה למחרת הפקיעה ללא צורך בצעד פוזיטיבי כלשהו מצידו של מי שנפסל ". החרה החזיק אחריו כב' השופט סלוצקי (ע"פ 335/95 יפרח נ' מדינת ישראל פסקי דין תעבורה כרך ב' חוברת 8 עמ' 43).

המבוכה שררה איפוא לא רק בראשו של הנאשם אלא גם במזכירות בית המשפט ובבתי המשפט המחוזיים השונים והכל בשאלה כל כך פשוטה עד אשר הוכרעה סוגיה זו על ידי כב' השופטת שטרסברג-כהן ביום 14.3.2000 ברע"פ 9237/99 .

האמת ניתנת להיאמר כי אף לאחר מתן פסה"ד ברע"פ 9237/99 התמיהות אותן העליתי בסעיף 12 לעיל בעינן הן עומדות לנוכח התכלית החקיקתית שביסוד תקנה 557 לת"ת.

ג.    המקרה נשוא העבירה אירע במחצית שנת 1997. מה לנו איפוא כי נלין על
הנאשם כאשר הטעות בדבר פירושה הנכון של תקנה 557 היתה נחלת הכלל?

אני קובע איפוא , כי טעותו של הנאשם בדבר הדין החל באשר למנין תקופת הפסילה היתה למעלה מסבירה ובלתי נמנעת, כך שיש תחולה לסייג הקבוע בסיעף 34 יט' סיפא לחוק.

15.    יתר על כן , אני סבור כי במקרה דנן יש תחולה אף לסייג הקבוע בסעיף 34 יח' לחוק.

סעיף זה קובע כי אחריותו הפלילית של אדם תיבחן על פי מצב הדברים שדימה , בטעות, ולא על פי אלה שהתרחשו במציאות ובלבד שזו תהיה סבירה. (ראה סעיף 34 יח' לחוק).

נכון הדבר כי טעותו של הנאשם היתה בהבנת הדין החל באשר למנין תקופת הפסילה, אולם, ידיעת הדין במקרה זה מהווה יסוד מיסודותיה של העבירה על פי סעיף 67 (א) לפקודת התעבורה, כך שדינה של אי ידיעת הדין כמוה כטעות במצב דברים כאמור בסעיף 34 יח' לחוק . (לענין זה ראה : "י. קדמי על הדין בפלילים חלק א' (עדכון והשלמה )עמ' 137 ).

סעיף 67 א' לפקודה קובע לאמור :

" מי שהודע לו שנפסל… וכל עוד הפסילה בתוקפה …"

הנה כי כן , תנאי מוקדם להרשעה על פי סעיף זה הוא ידיעת הנאשם כי הוא נפסל וכי הפסילה עדיין בתוקפה .

מכאן, שידיעת הדין (בדבר תוקפה של הפסילה) מהווה יסוד מיסודות העבירה של נהיגה בזמן פסילה כך שהמדובר בטעות " במצב דברים" (סעיף 34 יח' לחוק) ולא בטעות "במצב משפטי" (סעיף 34 יט' לחוק).

בע"פ 389/91, מדינת ישראל נ' ישראל וייסמרק פד"י מט' 5 קבע כב' השופט בך כי בתיקון 39 לחוק העונשין אשר נכללו בו הוראות החוק בדבר סוגיית הטעות במצב דברים (טעות בעובדה) וטעות במצב המשפטי יש שיפור במצבו של הנאשם לעומת המצב שחל עליו על פי הוראת סעיף 12 לחוק העונשין לפני התיקון (אי ידיעת הדין). כב' השופט בך מנתח בפסק דין זה את תחולת ההגנה של אי ידיעת הדין והוא קובע :
"לשם קבלת מסקנה בענין שלפנינו אין אנו חייבים להכריע
בדקויות שבין המבחנים השונים שהוצעו בפסיקה ובספרות.
די לנו אם נקבל את המכנה המשותף למבחנים אלו, ונאמר
שמקום בו טעה אדם בדין כלשהו שהוא חיצוני לעבירה הפלילית
(הדגשה שלי – צ.ק.) על פרשנויותיה והגדרותיה ושטעותו בדין
חיצוני זה הביאה אותו לטעות באחד מיסודותיה של העבירה
הפלילית עצמה הרי שלא יחול הכלל שאי ידיעת הדין אינה
פוטרת מאחריות פלילית וטעותו זו של אותו אדם תשמש לו הגנה.
(הדגשה שלי – צ.ק.) ראה עמ' 717 מול האות ג'.

כבר הבהרתי לעיל כי טעותו של הנאשם באשר למצב הדברים הנכון היתה סבירה וכנה לנוכח הטעות הקולקטיבית (מזכירות, עורכי דין, ושופטים) בפירושה הנכון של התקנה.

16.    על יסוד כל האמור לעיל, אני מזכה את הנאשם מהאישומים המיוחסים לו בכתב האישום.

ניתנה היום, י"ד באלול תש"ס, (14 בספטמבר 2000), במעמד הצדדים.

צ. קאפח, שופט