נהג אוטובוס בחברת מטרופולין מנהל בשנים האחרונות מאבק במשרד הרישוי, ששלל אוטומטית את הרישיון שלו לרכב ציבורי בשל מחלת הכליות שממנה הוא סובל. רק אחרי סדרה של ערעורים קבע לאחרונה בית המשפט לעניינים מנהליים בתל אביב שאין לשלול מחולי כליות באופן גורף את הרישיון מבלי לבחון את תפקודם באופן פרטני.
התובע היה נהג אוטובוס משנת 1975. ב-2010 עוכב לו רישיון הנהיגה לרכב ציבורי על ידי משרד התחבורה, מאחר שבדצמבר 2009 התקבלה במכון הרפואי לבטיחות בדרכים הודעה ממומחה לרפואה תעסוקתית שלפיה נמצאו אצלו ליקויים המחייבים דיווח. כעבור כחודשיים, בבדיקת כשירותו לנהיגה במכון, נמצא שהנהג סובל מאי ספיקת כליות כרונית, והומלץ להשאיר לו רק את רישיון הנהיגה לרכב פרטי.
כעבור שלוש שנים הגיש הנהג למכון הרפואי בקשה לרישיון נהיגה לאוטובוס וצירף המלצת רופא שלפיה כל עוד הוא שומר על טיפולי הדיאליזה, אין מניעה לחדש לו את הרישיון. בקשתו נדחתה במרס 2014, וכך גם שני עררים שהגיש, בנימוק כי "לאור הטיפול בדיאליזה אין מקום לאשר רישיון לרכב ציבורי", ושבמקרה זה עולה הסיכון לציבור על טובת הפרט.
במאי 2015 הגיש הנהג ערעור נוסף, הפעם לבית המשפט לעניינים מנהליים בתל אביב. לטענתו, השיקול היחיד לדחיית העררים היה הטיפול בדיאליזה, ושהמומחים לא בדקו באופן פרטני אם נובעת ממנו סכנה המצדיקה את מניעת הרישיון. לטענתו, לא היה בוועדה אף מומחה מהתחום, והוועדה גם התעלמה מחוות הדעת שהביא ולפיה ניתן להשיב לו את הרישיון.
משרד הרישוי טען שבסמכותו לפסול רישיון נהיגה כשמתקבלת המלצה בדבר כושר רפואי לקוי. לטענתו אין צורך למנות מומחה בתחום הספציפי, משום שחברי ועדת הערר הם רופאים.
מומחה מהתחום
אבל השופט אליהו בכר קיבל את הערעור, וקבע שראוי שוועדה רפואית הדנה בבעיות רפואיות פרטניות המונעות מאדם לממש זכותו החוקית לעיסוק, ישלבו בין חבריה מומחה בתחום או בתחום משיק. אם הדבר אינו אפשרי, ניתן להפנות את המערער לבדיקות רפואיות מתאימות אצל מומחה, ולהסיק את המסקנות מחוות דעתו.
עוד סבר השופט שכשבוחנים האם נהג הוא בעל כשירות קוגניטיבית וסנסו-מוטורית, יש לבחון אותו באופן פרטני. החוסר בבחינה פרטנית והקביעה הגורפת כי כל חולה כליות שנזקק לדיאליזה לא רשאי לנהוג ברכב ציבורי פוגעת בו, ומעבר לכך היא מוזרה ובעייתית, כשמנגד מותר לחולה לנהוג ברכב פרטי.
לכן, קבע השופט בכר, רק בחינה זהירה של נתוניו האישיים של הנהג תוכל להביא למסקנה שהוא לא יכול לנהוג ברכב ציבורי, ולפגוע בפרנסתו. השופט הבהיר שהחלטתו נועדה לציין בפני ועדת הערר מהי הדרך הנכונה לבחון את עניינו של החולה במחלת כליות הנזקק לדיאליזה ולא להחליף את שיקול דעתה.
לבסוף נקבע כי עניינו של המערער יוחזר לוועדת הערר לדיון נוסף בהרכב שונה, שבו יהיה לפחות חבר אחד המומחה בתחום הרפואה הפנימית. הוועדה תבחן באופן פרטני את המערער, ותשלח אותו לבדיקות הרלוונטיות כדי לקבוע אם הוא כשיר לקבל רישיון נהיגה לרכב ציבורי.
- לכתבה המלאה ב-Ynet
- לקריאת פסק הדין המלא – לחצו כאן
- הכתבה באדיבות אתר המשפט הישראלי פסקדין
- ב"כ המערער: עו"ד יגאל תמיר
- ב"כ המשיבים: עו"ד הדס הולצשטיין תמיר
- עוסק בדיני תעבורה עו"ד ארז רופא
- הכותב לא ייצג בתיק